הרמח"ל

כנער נמשך הרמח"ל לקבלה ואף חיבר בה חיבורים. במשך אותו זמן עסק גם בספרות כללית.בגיל ארבע עשרה כבר ידע את הש"ס בע"פ(עפ"י עדות רבו), בגיל שבע עשרה הוציא את "מעשה שמשון", מחזה שצורף לספר על שירה, "לשון למודים", ובגיל עשרים חיבר את "מגדל עוז" לכבוד חתונת בן רבו כן חיבר אז את תהילים חדשים.

באותה עת (תפ"ז) נגלה אליו "מגיד":"נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר:לגלאה נחיתא רזין טמירין דמלכא קדישה (ירדתי לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי"
את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים, ובסופו של דבר הוא שיתף בסוד את חבריו והללו התקבצו סביבו. אחד מתלמידיו, אולי הבולט שבהם, יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות ועורר הערצה כבירה לרמח"ל.

מתאר זאת מאיר בניהו (עתמול, אוגוסט 90'):רבים, ובכללם משכילים נודעים, צבאו על פתח בית מדרשו של רמח"ל כדי לשמוע תורה מפיו עד שלא היה מקום להכיל את כולם. רמח"ל הוצרך להפסיק את לימודיו עם בני חבורתו המצומצת ולקבוע שיעורים מיוחדים להמונים שצבאו על פתח בית המדרש
הפרסום טמן בחובו גם את זרעי האסון. הוא הביא עליו את חמתו של רבי משה חגיז שראה את פעילותו כשבתאית ופנה לרבני ונציה. אלו פנו לרבו, רבי ישעיהו באסאן, והעמידוהו על החומרה שבה ראו את הדברים.

התחולל פולמוס גדול, שבמהלכו גם הרב באסאן לא תמך ברמח"ל לחלוטין. בשלב מסוים ביקשו להשמיד את כתביו, אך בסוף הסתפקו בכך שכל כתביו יופקדו בתיבה עם שני מנעולים, שרק מפתח לאחד מהם ניתן בידיו. כמו כן, הוא הוכרח להישבע לחדול לכתוב בשמם של מגידים ולהפסיק להעלות טענות להשראה שמימית. לאחר התגברות הפולמוס אולץ (בעקבות חשד שפתח את התבה והוציא חיבוריו לחוץ) להשבע שנית שלא לכתוב שום דבר בקבלה וספריו הושמדו מיעוטם בשרפה ורובם בקבורה. הרמח"ל ראה בכך את קיטרוג הס"א שמנסה שחיבוריו לא יוודעו ברבים.

זמן מה אחר שבועתו הקים רמח"ל שוב את חבורתו, ולבד מהקבלות שקיבלו על עצמם החברים בענייני לימוד תורה, מוסר ויראת שמים, היו אומרים תיקונים ותפילות שהגה ראש קבוצתם. הם שמרו על פעילותם בסוד, והרמח"ל כיבד את הבטחתו שלא להפיץ כתבים בשם המגיד. אין בכתבי הרמח"ל אמירה על היותו משיח , אך ניכר בכתביו להט משיחי וציפיה לגאולה, חלקם בעלי דמיון לשבתאות.

לאחר מותו גוועו ההאשמות נגדו לאיטן, ועם הזמן הוא הפך לנערץ על כל פלגי היהדות. הגר"א הושפע רבות משיטתו הקבלית והאגדות מספרות כי הגר"א לבש בגדי חג כאשר הגיע אליו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום". לעומת זאת בתנועת החסידות אין לרמח"ל מקום מרכזי (אך ראוי לציין כי המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעל שם טוב הורה לתלמידיו להדפיס את ספרו של הרמח"ל "קלח פתחי חכמה" ואמר עליו כי "לא היה דורו כדאי להבין קדושתו ופרישותו").

מקור: ויקיפדיה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

לעומת זאת, רבנים ממחנה "העדה החרדית" הקיצונית, התנגדו לו בחריפות בשל דעותיו החדשניות והלאומיות, ואף שהעריכוהו כחכם גדול בתורה, הכריזו עליו מלחמה רוחנית גדולה ומרה וטענו שהוא טועה בדעותיו, מלחמה שממנה סבל עד ימיו האחרונים. חוגים אלו גם הפעילו נגדו טרור מילולי ואף פיזי, והשמיצו אותו וביזוהו כל אימת שיכלו. הרב גלזר רבה של רמלה, סיפר כי היו כאלו בשכונת מאה שערים שצעקו לו "אפיקורס" מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הלך ברחוב. קבוצה של קיצונים מהיישוב הישן אף הגדילו לעשות, ובל"ג בעומר של אחד השנים, עשו בובה בדמותו של הרב קוק והעלו אותה באש.

רבי אלחנן וסרמן, שנמנה על הפלג הקנאי באגודת ישראל כתב בספרו: ידוע כי העומד בראש [הרבנות הראשית] כותב וחותם קול קורא לעורר היהודים לתת כסף לקרן היסוד, וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס, ואם כן המעורר לתמוך בקרן זה הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה ... ואם רואים אנו שהוא מהלל רשעים יודעים אנו שזהו רשע גמור באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה. ולולא שאינני כדאי הייתי אומר כי המחזיק בהצעה זאת [לחבר את העדה החרדית עם הרבנות הראשות] ראוי לנדותו (קובץ מאמרים ח"א עמוד קנ"ג).

גם רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר של חסידי סאטמר כתב בספרו ברוח זו, בתשובה שבה הוא מתאר את הרב קוק כאיש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה, אשר מחזק את הציונים, העדה הרעה והטמאה, שמהוה אבני נגף לבית ישראל ומחריבת העולם, ושמפיץ דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, ומגדף ביד רמה את ה' (עפ"י שו"ת דברי יואל חו"מ סימן קל"א ועיינו גם סימן קל"ב). גם רבנים אחרים, בעיקר מהונגריה שמלפני השואה, יצאו נגדו בחריפות, כתבו נגדו, ונגד ספריו, ברוח קרובה לזו.

התנכלות לספריו ולכל ספר תורני אחר ששמו ותורתו מוזכרים בהם, היא עוד אחת מהשיטות שמתנגדיו נוקטים במלחמתם נגדו. רבים מהמו"לים מצנזרים בגין כך את איזכוריו, וגררו מחאות. (דוגמה). מסופר כי הרב שלמה זלמן אויערבך סירב לבקשות להשמיט את הסכמתו של הרב קוק מספרו, והעדיף שלא להדפיס כלל את ספרו ללא ה"הסכמה".

ההתנגדות לרב קוק הובילה גם לזיופים. זיוף מפורסם נעשה על שמו של הגאון מרוגוצ'וב רבי יוסף רוזין שכביכול כתב נגדו בלשון זו: "הבור, השוטה, המכונה בשם ... צא טמא יקרא לו ואסור להתוכח עמו ... והרי הוא כופר בהשגה עליונה". רבי מנחם מנדל שניאורסון אדמו"ר חב"ד הוכיח כי הדברים הינם זיוף גס, שלא ניתן לייחסו לרב יוסף רוזין. ישנם הטוענים בשם ה"חזון איש", "שהרב קוק גדול בתורה, אבל טעה בהשקפה שלו".

גם רבים ממנהיגי המזרחי, על אף שהעריכו אותו הערכה רבה, התנגדו לפעולותיו ולהשקפת עולמו האקטיביסטית מדי לטעמם. הרב קוק ומנהיגי המזרחי נאבקו ביניהם מראשית הקמת התנועה ועד מותו של הרב קוק. זה חל עוד בהתנגדות הרב קוק לסיעת המזרחי כשרק הוקמה, ועד למאבקי כוח ברבנות הראשית, עת הראי"ה ניסה להציב מועמדים למשרות השונות מקרב חוגו נגד מועמדים של המזרחי. גם לאחר מותו של הרב קוק לא שככו הדי ההתקוטטיות, כאשר חוגו של הרב קוק ניסה להעמיד במקומו את חרל"פ כרב ראשי אשכנזי (בתמיכת החרדים), בעוד אנשי המזרחי ניסו לקדם, ואף הצליחו, את מועמדותו של ד"ר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

מקור: ויקיפדיה

רבי שניאור זלמן מלאדי - בעל התניא

מרכבה שחורה, מטילת-אימה, כזאת שנועדה להובלת מורדים במלכות, עשתה את דרכה בחשכת הליל ברחובותיה של העיירה ליאוזנה (שברוסיה הלבנה). במקביל נעה פלוגת שוטרים מזויינים, בראשות קצין בכיר, אל אחד מבתי העיירה. חיש-מהר הקיפו השוטרים את הבית. הקצין הבכיר הודיע לרבי שניאור-זלמן מלאדי – בעל ה'תניא' וה'שולחן-ערוך', מייסד חסידות חב"ד ומנהיג כללי של החסידות ברוסיה ובליטא – כי הוא עצור בפקודת הצאר הרוסי. הרבי נצטווה להיכנס אל המרכבה ותחת משמר כבד חלפה המרכבה בשנית ברחובות העיירה ויצאה לעבר עיר-הבירה, פטרבורג.

כך החל מאסרו המפורסם של רבי שניאור-זלמן מלאדי. זה קרה בליל אסרו-חג של שמחת-תורה בשנת תקנ"ט (1798). השיטה שבה התבצע המאסר, ובייחוד בואה של המרכבה השחורה, לא הותירו ספיקות בדבר חומרת הסכנה שבה היה הרבי שרוי.

מחלוקת והלשנה

אלה היו ימי הדור השלישי של החסידות. באותה תקופה כבר הייתה התנועה החסידית מבוססת למדי. מרכזי חסידות פרחו ופעלו כמעט בכל עיר ועיירה. ערים ואף מחוזות שלמים נסחפו לגמרי אל תוך ההוויה החסידית. רוח חדשה של שמחה וחיות בעבודת-ה' החלה לפעם בשכבות רחבות של העם היהודי במזרח אירופה.

הצלחתה זו של החסידות גרמה להתלהטות מחודשת של המחלוקת שפרצה בשחר ימיה של התנועה החסידית. הולכי-רכיל ומחרחרי-ריב הוציאו את דיבת החסידים רעה, והעלילו עליהם עלילות שקר, כאילו סטו מדרכי התורה.

החיצים העיקריים כוונו לעבר רבי שניאור-זלמן, שהיה מנהיג כללי של החסידות בליטא וברוסיה, ובזכות גדולתו הענקית הן בנגלה והן בנסתר היה נערץ אף על בני-תורה בליטא, שנהרו אחריו בהמוניהם.

בראותם שבדרכים רגילות לא יצליחו לבלום את התנועה המתרחבת, החליטו קיצונים במחנה ה'מתנגדים' לנקוט בצעד נפשע של הלשנה לשלטונות. הם ניצלו את העובדה שהרבי היה מקבץ כספים לשם החזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל, והלשינו עליו כי הוא שולח את הכסף לשלטון הטורקי (שנלחם באותם ימים ברוסיה). לזה נוספו עוד הלשנות, שעסקו גם בצד האידיאולוגי של השיטה החסידית. כוונתם של המלשינים הייתה לחסל חס-ושלום את הרבי, ובכך להניף את הכורת על תנועת החסידות כולה.

להסביר חסידות לחוקרים מגושמים

הרבי נלקח לעיר-הבירה פטרבורג ונכלא בבית-הסוהר מטיל-האימה "מבצר פטרופבלובסק". הוא נחקר ארוכות על כל הטענות וההלשנות שטפלו עליו. לאחר מכן סיפר, כי הדבר הקשה ביותר היו השאלות על מהותה של החסידות, שאילצוהו לתרגם את המושגים המופשטים והעמוקים של תורת החסידות לביטויים ולמושגים חומריים, כדי שמוחם המגושם של החוקרים יבין זאת.

במהלך החקירה הצליח הרבי להרשים את חוקריו בגדולתו ובטוהר-לבבו. חיש-מהר נפוצה בחוגי השלטון השמועה, כי רבי שניאור זלמן הוא איש פלאי וחכם עצום, שיד לו בכל החכמות. בעקבות השמועה באו לכלאו אישי-ממשלה בכירים לשוחח עמו והתפעלו עמוקות מדבריו ומאישיותו. לאחר שכל ההלשנות נחקרו ונמצאו כוזבות, שוחרר.

הרבי ישב במאסר חמישים ושלושה ימים, בדיוק כמניין נ"ג הפרקים של ספר ה'תניא' שחיבר. ביום י"ט בכסלו בשעת המנחה שוחרר מבית-הכלא, אך בטעות הוכנס לביתו של 'מתנגד' שבמשך שלוש שעות עינהו בדבריו, עד שהחסידים מצאוהו שם בליל כ' כסלו.

אולם מיד עם צאתו לחירות כתב הרבי איגרת הנפתחת במילים "קטונתי מכל החסדים", ובה הוא מזהיר את חסידיו שלא להפוך את השחרור לחגיגת ניצחון על ה'מתנגדים', אלא להפך, "להשפיל רוחם וליבם", מתוך תקווה ש"אולי ייתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים לפנים".

שני הימים הללו, י"ט-כ' בכסלו, נקבעו לימי חג-הגאולה לדורי-דורות. חג זה נחוג מדי שנה בשמחה רבה ובהתוועדויות חסידים, מתוך קבלת החלטות טובות לתחזקות בלימוד החסידות ולהליכה בדרכיה

מקור: אתר חב"ד.